1רבינא אמר כל חד וחד מצוה באנפיה נפשיה הוא. כלומר שאף על פי שד' כוסות תקנו חכמים מכל מקום בכל חד וחד קבעו מצוה באפי נפשיה:2כתב הרב אלפסי ז"ל דכיון דכל חד וחד מצוה באפי נפשיה לענין ברכה נמי צריך לברוכי בפה"ג אכל כסא וכסא למד הרב ז"ל ענין הברכה ממה שאמר לענין זוגות לפי שהן שוין בדין נמלך שהרי נמלך אין בו משום זוגות ונמלך נמי קובע ברכה אחרת הילכך כיון דחזינן דהני כסי לא מצטרפין דלהוי זוגות אלמא לא מימשכי אהדדי והוו כנמלך הילכך כל אחד קובע ברכה לעצמו ולמדה עוד הרב מדאמר בפ' כסוי הדם דף פו: גבי הא דאמר רבי יהודה שחט חיה יכסה ואחר ישחוט בן עוף ואמרי' עלה ומודה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת ומקשינן ומאי שנא מדרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וכו' ומתרצי' הכי השתא התם משתי וברוכי בהדדי לא אפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא והכי נמי משתי ומימר הגדה ומאי דבעי מימר כהדדי לא אפשר והר"ז הלוי ז"ל הקשה למה הוא צריך לברך על כוס שני שהרי מקרא ההגדה אינו מפסיקו משתיה שהרי אמרו דף קיז: בין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה ולאו קושיא היא שאפי' תימא דהכי הוא מ"מ הרי עליו לקרוח ההגדה ומיקרי ומישתי בהדדי לא אפשר ועוד דאע"ג דאמרי' דבין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה משמע ודאי דהיינו בין כוסות אבל לא באמצע הכוס שאחר שמזג הכוס לספר עליו יציאת מצרים שהוא מן התורה אינו בדין שימזוג כוס אחר וישתה ועוד שהרי אומר עליו ב' פרקים מן ההלל וברכה אשר גאלנו שהן מפסיקים אותו בעל כרחו משתיה ואומר עוד הר"ז ז"ל דכי אמרי' משום דמשתי וברוכי לא אפשר צריך לחזור ולברך הני מילי בדבר שהוא סלוק אכילה כברכת המזון או סלוק שחיטה ככסוי אי לאו משום טעמא דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא והקשו עליו שהרי מה שאמרו דמודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת לא לענין שחיטה בלבד אמרו כן אלא אף לענין כסוי ואף על פי שהשחיטה בנתים אינה הפסק לכסוי צריכינן לטעמא דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא ואין זו קושיא אצלי דאפילו נפרש כן כיון שהכסוי והשחיטה ענינין חלוקים הן לגמרי בדין הוא שתהא שחיטה הפסק וחלוק לכסוי אי לאו משום טעמא דאפשר דשחיט בחדא ידא וכו' מה שאין כן אארבע כוסות הללו שכולן מצות שתיה ואין בכאן סלוק שיפסיק אבל דעת הרב אלפסי ז"ל דכל היכא דמשתי וברוכי לא אפשר אע"פ שאינו דבר של סלוק צריך לברך ומיהו ה"מ בדבר הקבוע עליו חובה כקריאת ההגדה אבל דבר שאינו קבוע עליו חובה לא דאי לא תימא הכי תקשי להא דאמרי' דף קב. בחברים שהיו מסובין ועקרו רגליהן לילך בבהכ"נ או בבית המדרש שאם הניחו שם זקן או חולה כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה ואע"פ שהתפללו בבהכ"נ או שענו שם קדושה וקדיש וכיוצא בהן והא הכא דמיכל ומימר הנהו מילי בהדי הדדי לא אפשר ותנן נמי ברכות דף מב. דבירך על היין שלפני המזון בשבתות וי"ט דפטר את היין לאחר המזון ואע"פ שבירך המוציא בנתים ומשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר אלא ודאי לא אמרי' הכי אלא בדבר הקבוע עליו חובה אבל דבר הרשות שאם רצה אינו מפסיק לא וכי תימא דהא קי"ל ברכות דף מב דשח בין תפלה לתפלה צריך לברך והא התם שיחת הרשות היא ואפ"ה מפסקת לא דמי דהתם ב' מצות הן ואפי' שיחה דרשות מפסקת בין הברכה לעשיית המצוה כדאמרי' ברכות מ. דטול כרוך לא הוי הפסק דמשמע הא שיחות אחרים הוי הפסק אבל אחר שהתחיל המצוה אין שיחה מפסקת דהא אמרינן שם דף יד. בהלל דשואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ואינו חוזר ומברך אבל שיחת חובה מפסקת וד' כוסות נמי אף על גב דקביעות אחת הם וכמצוה אחת דמי אפ"ה כיון שיש ריוח ביניהס שיחת חובה הוי הפסק וא"ת למה אינו מברך על המרור בפה"א שאע"פ שבירך בטבול ראשון הרי הפסיק ביניהן ההלל והברכה שסדר על כוס ב' ואילו לקמן דף קיד: אמרי' דמברך אמרור לאכול מרור ולא מדכרינן בורא פרי האדמה כלל י"ל שאינו נפטר בכך בבפה"א שברך בתחלה אלא שברכת המוציא פוטרתו שפת פוטרת כל מיני מאכל והיינו טעמא נמי דברכת לאכול מרור לא מפסקא להמוציא שברך בתחלה לפי שהכל מענין הסעודה הוא:3ולענין על הגפן ועל פה"ג כתב הרב אלפסי ז"ל שנראין הדברים שהוא מברך אותו בתר תרי כסי קמאי ובתר תרי כסי בתראי בתר תרי כסי קמאי היינו לומר שהוא מברך אותו קודם בהמ"ז שא"א לפטור יין של אחר ברכת המזון ושלפניו בברכה אחת שהרי בהמ"ז מפסקת ביניהם כדרך שהיא מפסקת לענין ברכה הראשונה שקובעת לו ברכה והר"ז הלוי ז"ל חלק עליו שהרי הגאונים ז"ל אמרו שברכת שלש פוטרת מעין שלש וכל מה ששתה קודם ברכת המזון ברכת המזון פוטרתו ואין זה נכון שאם אמרו הגאונים שברכת שלש פוטרת מעין שלש לא אמרו כן אלא בדברים של מזון כדייסא וחביץ קידרא וכדאמרי' נמי גבי תמרים בפ"ק דברכות ד' יב. משום דתמרי נמי מיזן זייני אבל בשאר פירות כתאנים וענבים הדבר ברור שאין ברכת המזון פוטרת ברכה אחרונה שלהם דהא פסקו בפ' כיצד מברכין דף מא: הלכתא דברים הבאים לאחר הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ודאי לאחר הסעודה היינו קודם בהמ"ז דאילו לאחר בהמ"ז פשיטא אלא ודאי דברכת שלש במידי דלא זיין אינה פוטרת מעין שלש ומיהו אע"ג דברכת שלש אינה פוטרת מעין שלש אכתי איכא למימר שאין צריך לברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא בתר כולהו כסי דאע"ג דברכת המזון מפסיק אין לנו הפסק שיהא קובע ברכה לאחריו שאין לנו הפסק גדול מנמלך שהוא קובע ברכה לפניו ואין קובע ברכה לאחריו וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל שאינו מברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא לבתר כולהו כסי:4מתני' מברך על היום ואח"כ מברך על היין. מפרש טעמא בגמרא שהיין גורם לקדוש שיבא וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא ובית הלל אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום מפרש טעמא בגמרא שהיין גורם לקדוש שתאמר ועוד שברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם:5הביאו לפניו מטבל בחזרת. מתני' בדלית ליה שאר ירקי דאי אית ליה שאר ירקי מטבל כדאיתא בגמ' ופרש"י ז"ל דמאי מטבל מטפל דלא ניחא ליה לפרושי מטבל ממש שהרי עדיין לא הביאו לפניו חרוסת דבתר הכי קתני לה וליתא דבגמ' משמע דעבדינן תרי טיבולי כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות ואמרינן נמי דף קטו: נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני אלא ודאי בטבול ממש קאמר ובחרוסת ואע"ג דבתר הכי קתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת לאו למימרא שלא הביאו לפניו החרוסת קודם לכן אלא הבאה דרישא שאינו אלא מה שהוא צריך לשעתו לא קאמר הביאו לפניו כך וכך דהא להכי לא קתני אלא הביאו לפניו סתמא ומטבל בחזרת היינו לומר דמטבל במה שנהגו שהיינו בחרוסת אבל הבאה דסיפא שאינו צריך לה עכשיו עד לאחר ההגדה ואעפ"כ מביאין לפניו משום הכירא דתינוקות בדידה קתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ועוד דאצטריך ליה למנקט חרוסת בסיפא למתני אע"פ שאין חרוסת מצוה ופלוגתא דרבי אלעזר בר צדוק וליכא לפרושי דטבול ראשון לא צריך למיהוי בחרוסת אלא במאי דבעי והוא דמהני לקיפה דהיינו תולעת דאמרינן בגמ' דאיתא בחזרת ומש"ה לא קתני חרוסת בטבול ראשון דהא לת"ק דס"ל שאין חרוסת מצוה בטבול שני נמי ליתיה אלא משום קיפה ואפ"ה קתני חרוסת ועוד דמסקינן בגמרא דבדלית ליה שאר ירקי בטבול ראשון יוצא ידי חובתו ושני אינו אלא להכירא דתינוקות אלא ודאי כדפרישית:6עד שמגיע לפרפרת הפת. פירש"י ז"ל דחזרת שהוא אוכל אחר מצה קרי הכי שכיון שנאכלת בתוך הסעודה הרי היא כלפתן והרמב"ן ז"ל פירש דמצה גופה קרי הכי לפי שהיא עשויה רקיקים וה"ק עד שמגיע לפרפרת דהיינו פת שהיא מצה:7הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת. לאחר טבול ראשון מביאין לפניו מצה וחזרת וחרוסת ואע"פ שאין אוכל מהן עד לאחר הגדה מקדימין להביאן לפניו כדי שיראו התינוקות וישאלו ושני תבשילין מפרש בגמרא אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:8ואע"פ שאין חרוסת מצוה. שיילינן בגמרא אי לאו מצוה אמאי מייתו לה ומהדרינן משום קיפה:9גמ' מצוה להביא מצה וחזרת וכו'. מוכח בגמ' דר' יוסי ס"ל דמצות צריכות כוונה ומש"ה קאמר שאע"פ שטבל בחזרת קודם מצה מצוה להביא לפניו חזרת לאחר מצה דכיון דמקרא משמע מצה ברישא כדכתיב על מצות ומרורים כי אכיל מרור ברישא דילמא לא איכוון למצוה הלכך לא נפיק מטבול קמא אלא מטבול בתרא ומש"ה קאמר מצוה דאי משום היכרא דתינוקות בלחוד לא שייך לישנא דמצוה אבל רבנן פליגי עליה דס"ל מצות אין צריכות כוונה ולדידהו בטבול ראשון נפיק ושני ליתיה אלא משום הכירא דתינוקות וכיון שהביאו הרב אלפסי ז"ל להא דר' יוסי בהלכותיו משמע דס"ל דהלכתא כוותיה אבל הר"ז הלוי ז"ל פוסק כרבנן דאמר אכלן בלא מתכוין יצא וכתב רבינו האי גאון ז"ל אע"פ שהלכה היא שהעושה מצוה אע"פ שלא נתכוין יצא יהא אדם רגיל להתכוין למצוה וכתב הרא"ה ז"ל דאפי' למ"ד מצות אין צריכות כונה דוקא בשיודע שהוא פסח ושזו חזרת אלא שאינו מתכוין למצוה אבל כסבור שהוא חול או שאין ירק זה מין מרור לא יצא והביא ראיה מדאמרינן בר"ה דף כח. למ"ד מצות אין צריכות כוונה כפאוהו ואכל מצה יצא ואמרינן כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כחלים לכל דבריו וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו אלא כפאוהו פרסיים ולמה ליה למנקטה כי האי גוונא ולא נקט כסבור שהוא חול ואכל מצה או סבור שאינו מצה ואכלה אלא ש"מ דבכי האי גוונא לא יצא:10מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא. רבותא קאמר דאפי' בהני סגי ולא בעינן שיהיו מיני בשר:11הואיל ונפק מפומיה דרב הונא. אע"ג דלא נקטינהו אלא לדוגמא בעלמא:12אפי' דג וביצה שעליו. רגילין היו לתת ביצים טרופות בתבשיל דגים וקאמר דדג וביצה שעליו חשיבי שני תבשילין ואפשר דחזקיה לא מודה בסילקא וארוזא דס"ל דבשר בעינן ובשר דגים מיהת חשוב בשר לענין נדר כדאי' בנדרים דף נד::13רב יוסף אמר שני מיני בשר א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה. כולהו אמוראי מודו דטעמא דשני תבשילין משום הכי הוא ורב יוסף מה טעם קאמר כלומר כיון דשני תבשילין זכר לשני קרבנות הן באין בעינן שני מיני בשר:
